<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ד'</h1>
<h2>דף מ:</h2>
המוכר לחבירו שמן מזוקק, אינו מקבל שמרים. מכר לו שמן סתם, מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג, ומקבל שמן עכור העולה למעלה על פני השמן, יתר על השמרים הידועים באותו מקום. וכל אלו הדברים מבוארים בהרמב"ם ז"ל.
<h2>דף מב:</h2>
המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו מום, ה"ז מחזיר [לו] את הדמים. וגרסינן בפרק המפקיד, ההוא אפטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי, ולא הוו ליה ככי ושיני למיכל בהו ומית. ומההוא מעשה יצא לנו שהמוכר שור לחבירו ונמצא שאין לו טוחנות, והניחו הלוקח עם הבקר שלו, והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלין, ולא היה יודע שזה לא היה אוכל עד שמת, הרי זה מחזיר לו את הנבלה ויחזיר את הדמים, וכן כל כיוצא בזה. היה המוכר סירסור, שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו, ולא ידע במום זה, הרי זה נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר, מפני שהיה על הלוקח לבדוק ולהחזיר לו קודם שימות, והיה הספסר מחזירו על המוכר הראשון. והואיל ולא עשה, הוא הפסיד על עצמו. נמצא כי ע"י הסרסור יש הנאה למוכר ממה שהוא מוכר בענין זה. ומ"מ כשהוא מחזירו מיד לסרסור ומודיע לו כל הענין, אין הסרסור יכול לומר שלא יחזיר המקח, כי לא עדיף מגברא דאתי מיניה.
<h2>דף מז.</h2>
והמחליף עם חבירו מטלטל עם מטלטל יש לו אונאה, דההיא מכירה לעולם היא. כ"כ ה"ר יונה ז"ל. והר"ם ז"ל כתב, המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון אין להם אונאה, שזה רוצה במחט יותר מן השריון. והמחליף פירות בפירות יש להם אונאה, בין ששמו אותם קודם המכירה בין לאחר המכירה. כמו שכתב פי"ג. ולא נראה הדברים לראב"ד ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
פעמים שאפילו נתן המעות ומשך הקונה המטלטלין המקח בטל. כמו שנמצא מום או בענין אונאה. וכן הדין בין שנתאנה לוקח בין שנתאנה המוכר. כדתנן בפרק הזהב, אחד לוקח ואחד המוכר יש להן הונאה.
[והיכא דזבין אינש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא מעיקרא מקמי דליזבני אית ליה לאהדוריה למריה ול"א בכי הא שהה ליה בכדי שיראה] לתגר או לקרובו, דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה, אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמגלאי ליה מהדר ליה למריה. והכי כתב הגאון ז"ל. ולקמן אפרש הענין בע"ה באות ב.
כבר כתבנו למעלה בשם רי"ף ז"ל דכל זמן שמצא המום שהיה בו בשעת המכר שמחזירו. וכתב הר"ם ז"ל פט"ו, והוא שלא ישתמש בו במקח אחר אשר ידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל. ואפילו רצה לתת לו פחת המום אינו יכול, אלא מחזירו כל זמן שלא ראה המום ולא נשתמש בו אחר שראה המום. ומום הוא כל שבני המדינה מסכימין עליו שהוא מום. אבל אם פירש, מה שפירש פירש, ותנאי הוא. וכתב הר"ם ז"ל שם, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר, עד שיפרש המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקום זה הפוחת דמיו על כך וכך קבלת אותו. שהמוחל צריך שידע הדבר שימחול בו ויפרש אותו, כמו המפרש באונאה.
<h2>דף נב.</h2>
ובמטבעות יש לו דין אונאה. כיצד הרי שהיה דינר של זהב בעשרים וארבעה דינרים של כסף ומכרה בעשרים דינרים או בשמונה ועשרים הרי זה מחזיר אונאה. היה יותר על זה, בטל המקח. פחות מכאן מחילה (ובכפרים). ועד מתי מותר להחזיר הדינרין או הסלע עד שיראה לשולחני. ובכפרים שאין השולחני מצוי שם, יש לו להחזיר עד ערבי שבתות, שאין מכיר הסלע וחסרונה ודמיה אלא השולחני. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב, וה"ה למוכר ספרים או אבנים טובות או מרגליות, שיש ללוקח לחזור עד כדי שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מכל, שאין הכל בקיאים בדברי אלו. לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה, ה"ז חוזר. הנותן סלע חסירה, אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש, ה"ז מחזירה. ואם היה אפשר להוציאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אא"כ קבלה ממנו במדת חסידות.
<h2>דף נו.</h2>
אלו דברים שאין להם אונאה. דוקא אלו ולא אחרים. וכ"כ רב האיי ז"ל. הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם הונאה, וכמו שכתב רי"ף ז"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ולא ביטול מקח. וזה במוכר עצמו, אבל השליח יש לו דין אחר כמו שנכתוב בע"ה.
וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג השטרות והעבדים והקרקעות וההקדשות אין להם אונאה בד"א במוכר נכסי עצמו, אבל השליח (עצמו) שטעה בכל שהו בין (במטבע) [במטלטלין] בין בקרקע חוזר. [ונראה] שכך הדין באפטרופוס שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר. ואינו דומה לב"ד מפני שהוא יחיד. בית דין שמכרו נכסי יתומים וטעו בין במטלטלין בין בקרקעות או טעו בפחות משתות, ה"ז מחילה כהדיוט. טעו בשתות בטל מקח. ואם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו האונאה מחזירין, לא יהא כח הדיוט חמור מכחן. וכתב עוד, יראה לי שב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים, אין הלוקח יכול לחזור בהן, לא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים. וכן הדין באפטרופוס שמכר קרקע ועבדים, שאין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין ההדיוט. האחין והשותפין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות, פחות משתות נקנה המקח ואין מחזירין כלום. יתר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואם התנו ביניהם (או) שיחלקו בשום הדיינים וטעו בשתות בטלה חלוקה. שהדיינים ששמו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל.
<h2>דף נו:</h2>
ובשכירות בעיא היא. ואסיקנא דיש לו דין אונאה, דשכירות מכירה ליומה היא. והיינו שכירות מטלטלין. ואילו בשכירות קרקע מהאי טעמא אין לו אונאה, דהא אין אונאה לקרקעות. והר"ם ז"ל כתב כן פרק שלשה עשר דקנין, דשכירות קרקע אין לו עליו אונאה. ובשכירות מטלטלין יש לו עליו אונאה. ובשכירות פועלים ישראלים יש לומר דאין להם אונאה, דלאו ממכר הוא, דכל זמן יכול לחזור בו. רבינו ז"ל כתב כן. וכן כתב ה"ר יונה דפועל אין לו אונאה, דהואיל ויכול לחזור [בו] בחצי היום ולא חזר, מחל. וכ"כ הר"ם פי"ג בשוכר דאין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן, כעבדים שאין להם אונאה. אבל בקבלן שאינו יכול לחזור בו יש לו אונאה.
המוכר לחבירו במדה או במשקל או במנין וטעה בכל שהו חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים, (אלא) [אבל] בחשבון חוזר. כיצד מכר לו מאה אגוז בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעה ותשעים, נקנה המקח ומחזיר את הטעות, ואפילו לאחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות יתר או חסר ממה שפסקו חוזר אפילו אחר שקנו מידו, שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר, שהקנין טעות הוא. וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובדרך השני בשער י"ג כתבתי בזמן שנמצא טעות בחשבון.
<h2>דף סו:</h2>
המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היתה חצר ודר בה, צריך להעלות לו שכר.
<h2>דף פ.</h2>
המוכר פרה לחבירו ואמר פרה עיורת היא, חיגרת היא, נשכנית היא, רבצנית היא, ונמצאת נשכנית בלבד, ה"ז מקח טעות, שאומר הלוקח כשראיתי שלא היה בה המומים הניכרים (שאומר) [שאמר] כך אין לה המומים שאינם נראים, ולא אמר זה אלא להתיישב דעתי. אבל היו בה המומים שמנה אין זה מקח טעות. ואם היתה חגרת ונראית לעין ואמר לו יש בה מום זה ומום אחר, ולא היה נראה לעין, אין זה מקח טעות. כמו שכתב רי"ף פרק האומנין במציעא. וכן המוכר שפחה לחבירו וא"ל חגרת היא גדמת היא סומא היא שוטה היא נכפית היא, ולא היה בה מום מאלו המומים שמנה, ונמצאת נכפית, ה"ז מקח טעות. וכתב ר"ם, מכאן אני אומר שהמוכר לחבירו חפץ במאה דינרים ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד, ע"מ שאין לך [עלי] אונאה, ה"ז יש [לו] עליו אונאה, שהרי זה אומר כיון שראיתי שאינו שוה זוז ידעתי שאינו מתכוין אלא להשיב (דעתו) [דעתי] עד שיפרש כל האונאה שיש במקחו בודאי או קרוב לה בכדי שהדעת טועה, [ש]ה"ז ידע בודאי הדבר שמחל בו. וכזה ראוי לדון ע"כ.
